חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שתפו עם חברים:

מסעדה אנימאר
תל אביב

מהצד החיובי אנימאר נותנת לך מספר סיבות למה ללכת: 1- נוף לים. 2-פתוחה בשבת. 3-אוכל טעים.

מהצד השלילי יש גם כמה סיבות למה לא: 1- אזור עמוס עם בעיות חניה. 2-מחירים. 3-שרות לא מצוין.

שורה תחתונה – חכו לסוף

על המקום

ברחוב הירקון 87, בצמוד למלון דן, ללא זיהוי או שלט חיצוני תמצאו דלת מסתובבת, שאם תיכנסו בה, ותרדו קצת יותר מ-20 מדרגות,  תגיעו לחלל קצת חשוך, גם באמצע היום, עם חלונות גדולים אל הים.

זו הייתה פעם "רפאל" – המסעדה של רפי כהן ולאחר מכן, "הולה" – של ויקטור גלוגר. שני שפים ידועים שהמקום הכריע אותם.
מ-2019 זוהי "אנימאר" של הלל תווקולי.

אולם גדול, עם שולחנות רבים, אך נמצאים בריחוק המאפשר אינטימיות בין שולחן לשולחן.  שולחנות כהים ללא מפות אך כיסאות עור נוחים מאד.

בצד האחורי נמצא הבר. מעליו 2 מנורות כדור, המזכירות לי ביסטרו צרפתי.
עציצי צמחים גדולים וירוקים פזורים באולם והם מסתירים את העין שהיא סמל המקום.

בצמוד לחלונות הגדולים שולחנות נמוכים קמעה, כדי לא להסתיר את הנוף ליושבי השולחנות "האחוריים",
אבל אני מבטיחכם שגם שם נוח מאד לשבת.
אני יודע כי זהו המקום בו ישבנו לארוחת צהרים.

במקום חשבו על הכל. השמש לא תפריע לכם כי יש בכל חלון וילון גלילה המורד לגובה הנכון כדי שעדין תוכלו לראות את נוף הים (והטיילת הסואנת). שימו לב שבלילה לא תראו כל כך טוב החוצה, מצד שני, אתכם יראו מצוין.

התפריטים כבר מונחים על השולחן. דף אחד בסך הכל, 21 מנות ועוד דף ספיישלים.

חווית הבילוי

מעיון בתפריט החלטנו שחייבים "תרגום" מהמלצרית. אותנו שירתו לפחות 3 אנשים אבל המלצרית העיקרית הייתה בחורה מקסימה שידעה היטב את העבודה וקיבלנו הסבר שעזר לנו להחליט על מה הולכים.

השתדלנו לא לקרוא למלצרית יותר מדי כי בגלל השולחן הנמוך בכל פעם שדיברה איתנו, היא הייתה כורעת על בירכיה, על כרית שהייתה לצד השולחן במיוחד לכך, אבל לי היה לא נעים מהסיטואציה, למרות ששיחה בגובה העיניים תמיד יותר טובה.

מה שותים

קודם כל יין

תפריט היין לא קטן בכלל. תפריט הכוסות כולל 2 מבעבעים, 4 לבנים, רוזה אחד ו-5 אדומים. 2 לבנים ו-2 אדומים מישראל, שזה יפה מאד.

אהבתי גם את האפשרויות שהם כוס – 150 מיל', קראף 500 מיל' ובקבוק. ובבקבוקים תמצאו גם מגנומים ומתיישנים.

לאחר שטעמנו מספר יינות החלטנו ללכת על שבלי.

ז'אן דורו, פטיט שבלי לה אגלנטייר 2022 (כוס 56 ₪, קראף 175 ₪, בקבוק 230 ₪).

פטיט שבלי הוא לכאורה האזור הפחות נחשב של שבלי.
אין שום איזכור לזן הענבים אבל נהוג ששבלי הוא שרדונה.
השבלי מאופיין בסיומת חמוצה ארוכה שאנחנו לא אוהבים אבל כאן דווקא היין ערב לחיכנו.

הלכנו כמובן על בקבוק שליווה נהדר את המנות.

במסעדה המלצרים כל הזמן מסתכלים על הכוס ואצים רצים למלא אותה.
אני דווקא התעקשתי למלא לבד בזמני החופשי מסיבה פשוטה. היין מוגש ונשמר קר.
אם מוזגים לכוס בעוד אתה מחכה למנה, עלולים לקרות שני דברים.
האחד – תסיים מהר מדי את הבקבוק ואז תצטרף להזמין עוד יין, לליווי המנה.
השני – היין ימתין בכוס ואז את המנה ילווה יין בטמפרטורה גבוהה מדי.

איזה יופי. היין הספיק בדיוק לכל ארבעת המנות שאכלנו.

קנקן מים "רגילים" עם לימון

כמובן שיש גם מים מינרלים רגילים או מוגזים, אבל אנחנו הלכנו על הפשוט.

מה אוכלים

ההתלבטות הייתה קשה. היו מנות שנשמעו נהדרות כמו רביולי טלה חצי סהר (92 ₪) או ניוקי אסאדו מעושן (126 ₪) או 4 יחידות של אויסטר עם פונזו מעושן, שמן בזיל, קראמבל אדמה בוערת (156 ₪). בסוף הלכנו על מנות מהתפריט הרגיל.

ראשונות

פריקסה ים (68 ₪): שרימפס ותמנון צרובים, איולי צ'יפוטלה, ביצה קשה, זית שחור ולימון כבוש, סרירצ'ה ביתית, סבזי, חמוצים.

כל דמיון בין מנה זו לפריקסה המקורי הוא מקרי בלבד.

הלחמנייה הנהדרת, המילוי עם הטעמים שיוצרים פיצוץ בפה, ואפילו החמוצים בניחוח עמבה.

מבלי משים, אפילו המפית המאוירת יוצרת אוירה ים תיכונית.

פורקטה טלה צרובה (88 ₪): פריקסה פולנטה, איולי זעתר, בצל סומק ועשבי תיבול, איירן זרעי בזיליקום, פלפל חריף

למי שלא יודע, "פורקטה" זה בטן. בשר שלא נחשב אולי איכותי אבל בבישול נכון אפשר לעשות אתו פלאים.

נתחיל מציון ברור –  המנה יפייפייה.

פולנטה היא דייסה על בסיס קמח תירס וכאן הוגש לחם (ולא דייסה) אבל הלחם כלחם היה נהדר והיווה בסיס טוב לבשר.

מצד אחד הייתי שמח ליותר בשר שמצד שני, לטעמי, היה מלוח מאד.
אבל, לימון מוסיף המון וגם הלחם ריככו את המליחות.

עיקריות

קבב פרסי (129 ₪): עטוף בפיתה סאג', חמאת פפריקות, יוגורט, סבזי, בצל וסומק

5 עיגולי פיתה שבתוכם קבב מושחלים על שיפוד.

אין ספק שהמנה טובה, אבל לא עפתי.

בר ים פלנצ'ה (156 ₪):  ריזוטו פקורינו רומאנו, קציפת זעפרן, מרמלדת לימון פרסי שחור וטוויל "טהדיג" כורכום.

הדג מוגש כשהוא מכוסה כולו על ידי טויל הכורכום (לצורך הצילום היזזתי קצת את הטויל).

"טהדיג" זה השם שניתן (כמדומני) בפרסית לשכבה הקריספית/פציחה של אורז או תפוחי האדמה בתחתית הסיר. זו שכולם רוצים לחטוף.

טויל כורכם מסביר את המנה מספיק טוב ולא צריך להשתמש במונחי חו"ל, שאינם תואמים את אופי המנה, שהוא בפירוש לא פרסי (אלא אם השף רוצה לגרות מראש את בלוטות הטעם ובתנאי שאתה יודע מה זה טהדיג).

אחרי הוצאת הקיטור, הדג היה עשוי נפלא, עם עור קריספי טובל בריזוטו מדהים.

רק חבל שעל מחיר מלא מקבלים חצי מנה (פילה אחד שהוא צד אחד של הדג).

אחרונות

רייס פודינג (61 ₪): סורבה מנגו, קראמבל תבלינים, קולי פסיפלורה, פאף אורז בציפוי שוקולד לבן, קרמל פסיפלורה.

ביס משולב מרובה מירקמים, טעמים וטמפרטורות. מנה פיצוץ.

כל הטעמים מורגשים ומודגשים וכל המרכיבים משתלבים.

אכן סיום נפלא לארוחה.

לסיכום

נתחיל מכך שנוף נפלא, אוכל טוב מאד ובקבוק יין טוב גורמים כמעט בהכרח לחוויה נהדרת.

המחירים ממש לא זולים, במיוחד מחירי היין.

ההגעה למקום בעייתית וכן מציאת חנייה.
אנחנו חנינו בחניון הירקון סנטרל פאק (הירקון 78) שהגישה והחנייה קלים יחסית וכן גם המחיר לא בשמיים.

השרות היה ממש טוב למעט 3 כשלים קטנים שחווינו.

א) התלבטנו האם לקחת את פוקאצ'ות הבית, שזכורות לי לטוב מביקורים קודמים.
המלצרית הייתה מספיק מקצועית להמליץ לא לקחת (כי לקחנו מנות עם לחם) אבל הבטיחה להביא שתי פרוסות קטנות , לחוויה – וכנראה בלחץ העבודה – פרח מזיכרונה.

ב) אחת משתי המנות הראשונות שהזמנו לא הגיעה, אלא לאחר שתזכרנו את המלצרית.

ג) שאלתי את המלצרית שמזגה את היין מדוע הוא נקרא פטיט שבלי – אמרה שתברר ולא חזרה.

שורה תחתונה: אין ספק, חוויה חושית כוללת. מה שנותר הוא לבדוק האם דריה (המסעדה הנוספת של שף תווקולי) טובה יותר.

 

לאתר המסעדה: לחץ כאו

להזמנת מקום באמצעות ontopo : לחץ כאן

 

 

01/24

יצחק (צחי) ספיר

שמי צחי, אני בשלב השלישי והמעניין בחיי הבוגרים ולמרות שהוכרזתי "זקן רישמית", אני צעיר ברוחי (60+ זה ה-40 החדש) וסוף סוף אדון לעצמי.
אני מרגיש לגמרי בגיל הנכון לחוות (כמעט) את כל מה שלעולם יש להציע ובתנאי שלא אצטרך להתאמץ יותר מדי. לכן לא תמצאו אצלי המלצות למיטיבי לכת אבל בהחלט תוכלו למצוא המלצות למיטיבי לסת והנאות החיים.

למידע נוסף»

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *