חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שתפו עם חברים:

מסעדה OCD
תל אביב

כשרז רהב רק פתח את OCD ולא היה כל כך ידוען, אכלנו אצלו ארוחת בוקר. הבטחנו לעצמנו שמתי שהוא, נבוא גם לארוחת ערב. מאז, מים רבים זרמו בנהר ונהיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להשיג מקום.

מטבע הדברים הקושי בהשגת מקום מעלה את רף הציפיות. מצד אחד, יתכן וציפיות גבוהות מדי יובילו לאכזבה. מצד שני, בהשפעת הדיסוננס הקוגניטיבי, יתכן ותהלל ותשבח את המסעדה יותר ממה שמגיע לה.

לאור האמור, אני מתאר את הערב שעברתי ואניח לכם

הזמנת מקום

קשה עד בלתי אפשרי להשיג מקום ל-OCD. ההרשמה רק דרך אתר אונטופו. ואם תנסו להזמין מקום באחד מהתאריכים האפשריים, ארבעה חודשים קדימה תוכלו להירשם רק לרשימת המתנה היות וכל התאריכים הפתוחים, משום מה תמיד תפוסים.

בעבר האתר  היה ניפתח להזמנות פעם בחודש לכל החודש בשעה 1400 ואם איחרת בחמש דקות הכל היה כבר מלא. עקב תלונות של רבים (ושלי) אני מניח, שינתה המסעדה את אופן הרישום וכרגע הוא נפתח בכל יום בחצות להרשמה ליום נוסף (לעוד ארבעה חודשים).

גם הליך זה בעייתי. מספר פעמים נכנסתי בדיוק בחצות הכנסתי את פרטי ולאחר ה"שלח" האחרון, קיבלתי הודעה של בעיה בהליך ובסופו של דבר נזרקתי החוצה. לא התייאשתי ובאחד הימים שפר מזלי. בחצות בדיוק הייתי עם אצבע על ההדק, סליחה על המקשים וכשראיתי תאריך חדש מופיע התחלתי להקליד את כל הפרטים מהר, בלי להתעכב. לחצתי "שלח" ואז כשציפיתי לאכזבה נוספת, ראיתי את האור בקצה המנהרה. ההזמנה אושרה.

הגעה וחנייה:

חנייה בדרום תל אביב קצת בעייתית אז אני ממליץ, כחלק מהחוויה – בואו במונית או חנו בחניון קרוב. זה יעלה כ-50 ₪, כסף קטן למול ההוצאה במסעדה.

על המסעדה

מה יכול להיות טוב ברחוב קטן וחשוך ביפו. או – OCD

זה השער, צדיקים יבואו בו
כסאות בר. ישיבה נוחה מאד. מרווח ולא צפוף. לא לחבורה של מספר אנשים (בעיית תקשורת)

קל מאד לפספס, כי המקום אינו בולט אלא נטמע באווירת הרחוב, ורק הסמליל (לוגו) מסמן שהגעת למקום הנכון. שעה 1845 היא שעת תחילת הסבב הראשון. הגענו כ-20 דקות לפני וביקשו מאתנו להמתין עוד כ-5 דקות. טיילנו בסבלנות, ראינו את מסעדת ג'מה האיטלקית ליד, והתלוצצנו שאם לא יהיה טוב, נרד על פיצה או שתיים.

נכנסים – באחת, האווירה משתנה. חלל קצת חשוך, שולחן בר רחב, שמעליו תאורה לא חזקה מדי, ורק עליו יושבים הסועדים. במרכז מספר שטחי עבודה סביבם מתנהלת הרכבת המנות.

על השולחן מפית לבנה מקופלת בקפידה, כף המונחת על תומך, כדי שראשה לא יגע, חו"ח, בשולחן ותפריט יין.

על היין

תפריט לא קצר. למי שרוצה חוויה מושלמת, מוצע תפריט התאמת יין לאוכל הכולל 7 יינות ב- 450 ₪ (לאדם). יש גם מבחר יפה של בקבוקי יין ברמת מחיר סביר – ומעלה.

מבחר היין בכוסות אינו גדול. 4 יינות לבנים (מישראל: רוסאן-ויונייה 2020 של יקב אחת), אחד מבעבע (שמפניה צרפתית), ורוזה אחד. 4 יינות אדומים (מישראל: "שורש" 2020 של יקב צרעה).

היות ובחרנו ביין בכוסות, ביקשנו טעימה לפני הבחירה. קיבלנו כמות יפה שאפשרה לנו לבחור את היינות שלנו

בתפריט נכתב כי הכמות לכוס היא 175 מ"ל. המזיגה הייתה לידינו, לפי העין ולא לפי כוס מידה, אולם הכמות נראתה לי בסדר, פחות או יותר.

היינות שנבחרו ראשונים היו לבנים

סלבך אוסטר ריזלינג קבינט 2019 (53 ₪): מוזל גרמניה. יין  בעל מתקתקות, לא תוקפני, גוף בינוני וסיומת נהדרת.

דומיין גואזו, שרדונה 2019 (64 ₪), בורגון, צרפת. יין טיפה חמצמץ או נכון יותר לומר, מתקתק פחות מהריזלינג. עדין, וכיפי לשתייה.

מאחורי הכוס, מלצר היין המקצועי שליווה אותנו היטב בכל הארוחה. (הכמות שבכוס היא טרם השתייה)

סיימנו חיש קל את היין הלבן והחלטנו לעבור לאדום.

גמאי של מישל קולטר, בוז'ולה, צרפת 2020, לא התאים לנו ולא לקחנו

קברנה סוביניון-סירה "שורש" 2020 של יקב צרעה. (67 ₪). אהבנו והזמנו סה"כ 3 כוסות.

על האוכל

אני יודע שלפעמים אין קשר בין מה שכתוב בתפריט ומה שאומר המלצר בעת הבאת המנה לכן השתדלתי לרשום (לפעמים לא הספקתי). מה שמודגש הוא מה שכתוב בתפריט.

תפוח (מקדמיה ועלים מרירים) וריאציה תפוחי עץ. דיסקית קפואה, אגוז מקדמיה, עלי רוקד, רשאד ופרחי חמציץ.

מנה ראשונה – תפוח

קיבלנו צלחת עמוקה עם משהו קטן למטה בתחתית. רק עם הזזת הכפית רואים שזו בעצם דיסקית המונחת על תמיסה נוזלית.

מנה "מרעננת ונחמדה להתחלה. הורגשו טעמי המקדמיה והעלים.

ארטישוק ירושלמי (אצות ועשן, טרטר חלמון, קוויאר "קארט", כמהין של "אילסר", בצלים) 4 וריאציות. (1)קרוסטדה עם ארטישוק וטרטר בקר, קציפה וקוויאר. (2)גליל ארטישוק שכל מרכיביו הם מארטישוק. (3)ארטישוק, קרם מיסו וכמהין. (4)מדלן ארטישוק מטוגן, קרם שאלוט וקרמו

מנה שניה – 4 וריאציות של ארטישוק ירושלמי (חתיכה אחת נחטפה טרם הצילום)

כפי שרואים האוכל מוגש על צלחות ועל אבנים. מאוחר יותר קיבלנו הסבר שאלו האבנים שנשארו מהשיפוץ של המסעדה.

המלצר מסביר באיזה סדר לאכול את המנות והוא נשאל למה דווקא בסדר המומלץ. מסתבר שהמנה הראשונה היא קפואה למחצה ועיכוב בביס עלול לגרום להתפרקות המנה. המנה האחרונה מתוקה יותר ודומה לקינוח.

המנה הראשונה אכן קרירה עם ציפוי חיצוני קריספי – מעולה. הגליל נחמד. את הכמהין לא הצלחתי להרגיש והמדלן הייתה מפתיעה לטובה בטעמה.

מרק כתום (ליים שחור, צ'אונמושי)

מנה שלישית – מרק כתום (שימו לב לקנקן היפה)

מרחוק אני רואה את אחד העובדים ממלא קציפה באמצעות "הסיפולוקס" הסתקרנתי.

אל השולחן מביאים במגש עץ קטן קומקום ו-4 כוסות. אחת גדולה ואחת קטנה, לכל סועד.

מרק בשתי וריאציות. לא הטעם שרגילים אליו

מקבלים הסבר על הירקות הכתומים ודרכם עד למרק בשתי וריאציות

ציר כהה שנמזג לכוס הקטנה, במשורה, מהקומקום הנאה.

קציפה שממתינה כבר לאחר שהוכנסה לכוס הקטנה קצת פחות דקה קודם לכן.

ההנחיות הן לא לערבב אלא לאכול/לשתות כל כוס בנפרד.

ל"מרק" חרפרפות קלה וטעם מרוכז ועשיר, רק במרקם שונה. את הקציפה אהבתי. את הנוזל – קצת פחות.

פורל (הדרים וחמאה חומה) סשימי פורל והדרים צנונית וחמאה חומה.

מנה רביעית – פורל

צלחת קטנה ובה קציפה ועליה נחות, מעדנות, רצועות קטנות וורדרדות של פורל.

טעם ההדרים של הקציפה משתלב נהדר עם הפורל מנה שלא צריך ללעוס והיא נמסה לבד בפה. אהבתי.

דבש ושום (חלת דבש, שום מותסס מושחר, זעתר, שמן זית וקרם דבש) פנה קוטה שום ודבש וקרקר שום ופרח כובע נזיר

מנה חמישית – דבש ושום (ישראלי)

בתחילה מקבלים סקירה על ההבדל בין השום הישראלי לסיני וכמה קשה להשיג אותו, כי עקב פתיחת השוק ליבוא, המחיר יורד ולמגדלים לא משתלם לגדל. המלצר מוסיף ואומר ששום ודבש ידועים כמזון תורם לבריאות.

יתכן וההקדמה נועדה להאדיר את המנה, אבל אצל הירקן שלי ליד הבית אין שום בעיה להשיג שום ישראלי. אכן שום ודבש ניתנים כתרופת סבתא להתקררות, אך אין זה אומר שזה גם טעים.

לטעמי, חלוקה המנה ל-2 מיותרת.  שילוב פרח הנזיר באותה צלחת עם הדסקית הלבנה (שאגב מזכירה לי מסננת של מטחנת בשר) היה נותן לצלחת קצת צבעוניות מרעננת.

אכן, מנה מיוחדת ומעניינת בטעמיה ומרקמיה. חצי חלת הדבש היא פנקוטה כלומר מירקם של "פלאן", קר, קרמי, נמס בפה. משחק טעמים יפה אך לטעמי, השום קצת משתלט. מנה שבמסעדה רגילה לא הייתי מזמין.

מחמצת של "אפוי" (תפו"א, תמרים, ריבת שמנ"ז)

מנה ששית – לחם. אבל איזה לחם, ואיזו חמאה

על מגש מונחת לה חלה גדולה והמלצרית בוצעת ממנה במיומנות עיגולי לחמנייה שהיא הכלאה בין חלה לבריוש (נראה כמו קובנה אבל מרגיש צרפתי). ליד, פרוסת לחם מחמצת עם תמרים. וליד כל הפחמימות הטובות האלה – ריבת שמן זית.

על הפחמימות – רק מילים טובות. על הריבה – מעניין? כן. טעים? כן. עדיף על ריבת מישמש/תות/תפוזונים? לא בטוח.

דג שקדים פטל (חלב שקדים, חומץ פטל, לוקוס) לוקוס מבושל בחלב שקדים, רוטב חמאה לבנה עם רמולד (במקור – רוטב על בסיס מיונז) שקדים וגסטריק (רוטב חמוץ מתוק על בסיס חומץ ופרי) פטל.

מנה שביעית – דג לוקוס

מנה קצת מלוחה מתקתקה. הדג מבושל מדהים. רך, על גבול הנע. מורגש טעם עישון קל. אהבנו.

עוף בגריל של אמא – המנה היחידה שבתפריט לא כתוב דבר מה נוסף.

מנה שמינית – וריאציה על העוף בגריל של אמא (של השף)

המנה מגיעה על מגש הכולל צלחת עם כיסון (קרפלך ביידיש) וקנקן ממנו נמזג המרק הצח לצלחת.

המלצר מציין שהמנה לזכר אמא של השף. "טייק אוף" של המנה האהובה עליו בבית אמא – עוף בגריל.  הקנקנים שבמסעדה הם רק חלק קטן מאוסף מפואר של קנקנים שאצרה האם.

רק להסתכל על היצירה

למרק טעם עשיר ושונה מטעמי המרק המוכרים לי. הכיסון טוב מאד, אבל בואו. לא היו איזה טעמים שיגרמו לי לגרגר מהנאה.

לשון בקר (אמאזאקה, דגנים פריכים, חלפיניו מושחר) המלצר סיפר על טרין בשר בקר שבושל בבישול ארוך עם גלייז אמאזאקה ויין אדום, פאף כרוב ואורז.

מנה תשיעית – לשון בקר

נתחיל מזה שאני לא אוהב לשון וכאן ממש אהבתי את המנה.

הבשר מבושל היטב, מופרד לרמת שערות ומעורבב עם "פצפוצי אורז".  לפי האינטרנט, אמאזאקה הוא משקה בריאות יפני המשמש כממתיק טבעי. אכן בכל ביס מקבלים את כל מרכיבי המנה היוצרים בפה תוספת פצפוץ לביס וטעמי מלוח חמוץ מתוק.

פרפה שמיר (יוגורט, שמיר ומלפפון)

מנה עשירית – קינוח פרפה שמיר (לא צריך אחרי זה כלום)

2 צלחות עם הרבה מרכיבים על בסיס מלפפונים כולל זביון ביטרס גלידה שמיר ופרפה מי מלפפונים. ליד, בישקוטי עם קרמו יוגורט.

לקראת הסוף כבר היינו עייפים מלהקשיב ולרשום (סה"כ באנו להנות ולא לעבוד). המנה מושלמת, במיוחד הפרפה ומי המלפפונים שנשמע אולי לא משהו – אבל משהו משהו.

כוסמת ותות (מיסו כוסמת, תות ורובארב) המלצר הוסיף ואמר – קרם שמנת חמוצה תותים בסלרי וסירופ גלידת כוסמת.

מנה אחת עשרת – קינוח כוסמת ותות

מודה שפחות התחברתי למנה. אולי כי הייתה קצת כבדה אחרי המנה הקודמת.

מינירדיז (ארטישוק ירושלמי)

מנה שתים עשרה – מתנצל, לא צילמתי.

קיבלנו 3 ביסים שונים על בסיס ארטישוק ירושלמי. פרלין, פדג' ושורט-ברד עם קרם פטיסייר של ארטישוק ירושלמי.

עוגיית השורטברד היתה טעימה אך הפיבוריט שלי היה הפדג', עם מרקם של טופי/נוגט ועם מתקתק אבל של הארטישוק הירושלמי.

קפה/תה

לקראת סוף הארוחה מקבלים תפריט שתיית קינוח לליווי המנות האחרונות. דיז'סטיפים, יין קינוח, קוניאק, קפה או תה.

הזמנו אספרסו ארוך (12 ₪) ותה (14 ₪)

האספרסו הגיע בדיוק כמו שצריך בכמות, במידת החום ובטעם.

התה, של אלטהאוס, הגיע בכוס זכוכית יפה ובטעם פירותי נהדר. לא הכרתנו את התה הזה. שתינו והתאהבנו.

לסיכום

לא באתם ל-OCD לכמה זמן שאתם רוצים ולא לאכול מה שאתם אוהבים. באתם לחוויה בה השף מפגין וירטואוזיות והאוכל הוא הדבר העיקרי (אם לא היחיד). כל המסעדה החל מהחלל, המלצרים וההתנהלות אמורים לא רק לא להפריע לך להתמקד בו אלא לעזור לך לחוות אותו.

אהבתי שהשף היה במקום. רז רהב אכן היה, אך לא ניראה. הוא שהה בחלק האחורי, היכן שנעשה הקסם האמיתי ולא יצא, אפילו בסוף, לקבל את התשואות המגיעות לו.

הארוחה לזוג עלתה 1110 ₪. כולל 5 כוסות יין, קפה ותה – 1444 ₪.  מחיר יותר מהוגן, במיוחד שהמחיר כבר כולל טיפ. יפה לא רק עבור הלקוחות אלא אני מבין מזה שהעובדים מקבלים שכר ראוי.

על השירות

שירות אוורירי: לא בטוח ששמעתם כבר תאור כזה לשירות. אבל דמיינו אתכם נכנסים ביום חורף למיטה והמזרון תומך בגופכם בצורה מושלמת, מצעים מחממים ונעימים אך קלילים וכמעט אינם מורגשים.

במסעדה, בשטח הנראה, נמצאים כל העת יותר מ-10 עובדים רובם בשטח הפנימי וחלקם מאחורי הכיסאות. כל העבודה מתבצעת בשקט מופתי, כמעט כאילו אינם. אבל איך שהוא פתאום אתה שם לב שלאחר כל מנה, הצלחת התחלפה לה וסכום חדש מונח.

כל מי שכבר ניגש אליך מחייך, מציג עצמו בשם ובודק מה תשתה, מה תרצה, האם אפשר לפנות, הכל במקצוענות. בלי התחנחנות, התחנפות או סחבקיות.

על התפריט

דעתי האישית היא שכאשר אוכלים מאכל חדש, גם אם הוא מחומרי גלם מוכרים, כדי להנות ממורכבות המנה  ולזהות טעמים וריחות, צריך להבין מה בדיוק יש בה וכיצד היא הוכנה. בפועל לא ידענו מה בתפריט, המלצר דיקלם במהירות משפט מורכב מהרבה מילים שאת חלקן, לא הבנו.

על השף להתייחס לסועדים כהדיוטות ולא לשלב בתפריט ובהסברים מונחים מקצועיים שאינם מוכרים בעליל, לדעתי – לרוב הסועדים, המתביישים לבקש הסבר (מילות קוד כמו, גסטריק, רמולד,פאף, שורד-ברד, גלייז אמאזאקה, צ'אונמושי). או שהמלצר יבאר את המונחים המקצועיים בעת ההגשה.

כדאי לתת הסבר מה ההבדל בין המוצרים "השחורים" (ליים, חלפיניו ושום) לרגילים. בין קוויאר "קארט" לקוויאר אחר או בין כמהין של "אילסר" לכמהין מחו"ל (מחיר? טעם?).

הייתי שמח אם כמו בתפריט יין, היו מפרטים קצת את הטעמים שאמורים לחוש כדי לנסות לזהות אותם במנה המוגשת.

על החוויה

פעם, יציאה למסעדה הייתה אירוע חברתי. ארוחת בת 3-4 מנות נמשכה על פני ערב שלם או לפחות 3 שעות. היית אוכל שרימפס, רגלי צפרדעים, כבד אווז, סטיק ברוטב ואפילו אסקרגו (שבלולים למי שלא יודע). פסנתרן או כנר מנגנים בלייב ואפשר כמובן לקום ולרקוד כשממתינים למנה הבאה.

עם השנים משך הארוחה התקצר ואיכות האוכל השתפרה. עם זאת מסעדות המשיכו להיות בעיקרן בדגש חברתי – בילוי.

שיטת ההזמנה – תקלה אמיתית לחוויה

  1. רוב האנשים לא הולכים, לעיתים תכופות, למסעדות יוקרה ברמת מחיר כה גבוהה.
    אני רוצה ללכת למסעדה כזו ביום חגיגה אמיתית, אבל שיטת ההזמנה הנוכחית לא מאפשרת זאת – וחבל. ראוי שיחשבו על פתרון.
  2. הקושי יוצר ציפיות גבוהות (מדי), דבר הפוגע במסעדה.

ב-OCD הארוחה היא לא בילוי אלא חווית אוכל. לא כל מנה הייתה פיצוץ, אבל קשה מאד לשף לקלוע, בכל מנה, לחיכם של כל הסועדים. 

אין ספק ש- OCD היא בשורה הראשונה – אך לא לבד.

 

לאתר המסעדה: לחץ כאו

להזמנת מקום: לחץ כאן

 

01/2023

 

 

יצחק (צחי) ספיר

שמי צחי, אני בשלב השלישי והמעניין בחיי הבוגרים ולמרות שהוכרזתי "זקן רישמית", אני צעיר ברוחי (60+ זה ה-40 החדש) וסוף סוף אדון לעצמי.
אני מרגיש לגמרי בגיל הנכון לחוות (כמעט) את כל מה שלעולם יש להציע ובתנאי שלא אצטרך להתאמץ יותר מדי. לכן לא תמצאו אצלי המלצות למיטיבי לכת אבל בהחלט תוכלו למצוא המלצות למיטיבי לסת והנאות החיים.

למידע נוסף»

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *